הבאתי טופי למסיבה

יום הולדת לזוך. בדרך עצרתי לקנות טבק וליד הקופה הייתה חבילה ענקית של טופי.

הטבק עובר בקופה. "זהו?" המוכר שואל, מקיץ אותי מחלום ההתלבטות, גורם לי להבין שההתלבטות מגוכחת לחלוטין.

"לא," אמרתי בהחלטיות. "אני אקח גם את זה."

יש רגעים בחיי שבהם אני אומרת משהו ברצינות מוחלטת ואז כולם סביבי נקרעים מצחוק כאילו סיפרתי בדיחה ממש מוצלחת. בערב הזה היו לי שני רגעים כאלה.

הראשון קרה כחצי שעה לאחר הגעתי למסיבה. הטופי היה מונח על השולחן במטבח לאחר שהראיתי את החבילה לנוכחים. הייתי עם כמה חברים במטבח ואכלנו ודיברנו על דברים, ממש התחשק לי לאכול טופי ולמרות שזה לא היה קשור לשיחה החלטתי לעצור אותה לרגע ושאלתי אם הם רוצים לפתוח את הטופי. ואז הם צחקו מלא.

את המקרה השני אני לא זוכרת, רק זוכרת שהוא קרה.

כשהייתי קטנה פיתחתי טקס טופי. הייתי מחממת אותו בכיס או בידיים, מועכת אותו עם האצבעות עד שהוא נהיה משטח ממש דק, ואז קורעת ממנו חתיכות קטנות ומניחה על הלשון ונותנת להן לימס (לימוס? להינמס? להימס?). זה עסק דביק ותמיד הייתי עושה אותו לבד, מתביישת שיראו אותי משחקת ככה עם האוכל שלי ואז אוכלת אותו. כשאני שואלת את עצמי עכשיו למה, אין לי תשובה שנשמעת הגיונית. אבל ככה הרגשתי.

כשלקחתי את הטופי הראשון הייתה שנייה של היסוס, לפני שנזכרתי שלא אכפת לי יותר והתחלתי למעוך אותו בהנאה. זה היה די מצחיק, מידי פעם אנשים הסתכלו עליי בהשתוממות וקראו "מה את עושה לטופי??" ואז הסברתי להם ושמתי להם על הלשון פיסת טופי דקה ממש. היה ערב כיפי.

זוך ביקשה בתקיפות שלא אשאיר אצלה טופי אז אחרי שחילקתי חופנים לחובבי הטופי במסיבה (המתאימים התגלו בקלות) לקחתי את מה שנשאר. זאת הייתה חבילה ממש גדולה.

(פוסט זה נכתב תוך כדי אכילת טופי)

תגלית מתגלתת שנגלתה אליי לאחר שהנחתי טופי מעוך בצלחת של הטוסט מהבוקר: טופי מעוך טעים עם מלח.

המילה "טופי" נכתבה בפוסט הזה 15 פעמים.

מודעות פרסומת

תקופה כזאת

שכל יום הוא מאבק. שיציאה מהמיטה בבוקר מהווה אתגר עצום. שהדמעות עולות מידי פעם בלי התראה ובלי סיבה נראית לעין.

לפני כמה שנים קיבלתי עצה, לזרום עם העצב כשהוא מגיע. לא להיאבק או להתנגד, הרגש הזה טבעי וצריך לחוות גם אותו לפעמים. לא להתעמק בכל המחשבות הרעות שצפות ביחד עם העצב. הן מחשבות של העצב, לא שלי.

זאת הייתה עצה טובה. אני מנסה לפעול על פיה.

הרבה מחשבות ותחושות קשות כלפי עצמי. פתאום מתקשה לשחרר מדברים בעבר שכבר שחררתי מהם. פתאום הרבה דברים שלקחתי בקלילות מרגישים טראומטיים. הכבדות חזרה אליי, ואני לא אוהבת אותה. אין לי כוח אליה.

אני מתגעגעת לבי. לפני כמה לילות הייתה לי מחשבה, שהוא נפש תאומה שלי. אחת מכמה. היה חיבור מאוד חזק מהרגע שהכרנו, אבל זה היה יותר מחיבור חזק, זה היה חיבור שקשה לי למצוא את המילים שיתארו אותו בצורה המדויקת. הרגשתי כאילו בתוכו כבר מובנה חלק ממני. ובי מובנה חלק ממנו.

כבר כמעט שנה בלי מישהו חדש. הרגשתי שאני רוצה, אבל זה אף פעם לא התאים, משהו חסם אותי מלעשות את הצעד. כשהבנתי שמה שחוסם אותי זה אני, ולא העולם, וניסיתי להתעמק ולהבין מאיפה זה מגיע, לא אהבתי את התשובות שעלו. פחד, טראומה, חומות ומנגנוני הגנה.

אבל מה זה משנה. זאת תקופה שבה הייתי צריכה להיות עם עצמי, למרות שלפעמים נדמה שנמאס לי מזה. אני בוחרת להאמין שזה מה שהייתי צריכה לקבל ולכן זה מה שקיבלתי. נוח לי להאמין בזה, זה מקל עליי ועוזר לי להתמודד עם מה שהיה. וזה לא משנה בכלל אם זה נכון או לא.

אני חושבת שפגשתי עוד אחת. זאת תחושה משונה.

כנראה אלך לריינבו שבוע הבא.

הבנה

אחרי עוד סיבוב של חיפושים וחלומות, "הסיבוב האחרון" אני אומרת לעצמי, אבל לא מאמינה בזה באמת. נחתה עליי ההבנה, שאין לי כוח להתחיל מחדש.

רקע קצר: אני כל הזמן חושבת מה ללמוד ומה לעשות עם החיים שלי ובודקת אופציות. המצב הנוכחי הוא שאני נמצאת בתואר די כללי שיש בתוכו גם טיפה מדמ"ח, ומנסה לעבור למחלקה של מדמח.

רקע בירוקרטי קצר: בשביל לעבור מחלקה אני צריכה להירשם אליה כמו סטודנטית חדשה, רק שבמקום לקבל אותי על סמך ציון סכם, הולכים להסתכל על הרקע האקדמי שלי. אז למרות שאני עוברת את הסכם למדמח בכמה עשרות נקודות, יכול להיות שלא אתקבל כי הם רוצים ציונים כמעט בלתי אפשריים בקורסים שאני עושה כרגע.

רקע על התוכנית המדהימה שרקמתי: אין בעיה, אם לא יקבלו אותי למדמח, פשוט אתחיל שנה הבאה באוניברסיטה אחרת, אליה יקבלו אותי בוודאות כי יסתכלו רק על ציון סכם.

לפני כמה ימים היה לי עוד רעיון חדש. הרעיון הכי מוצלח שהיה לי עד כה! כמו בכל פעם שצץ לי רעיון כזה, התקשרתי לאבא. הוא צחק.

"קלטתי אותך כבר," הוא אמר, "את אף פעם לא תחליטי. את רוצה ללמוד הכל, זאת הבעיה שלך."

ותוך כדי השיחה איתו הבנתי, שאין לי כוח לזה. להתחיל במקום חדש, עם אנשים חדשים, להכיר אוניברסיטה חדשה. עוד פעם לדחות הכל בשנה. ופתאום גם קלטתי, שבכלל לא אכפת לי לעשות תואר חארטה. הרי החלום כרגע הוא לטייל ולהתפרנס ממשהו לא זמני (תרגום/תכנות/מה שאתגלגל אליו). המטרה העיקרית שלי בתואר הייתה לחוות את החוויה של זה וללמוד דברים. יש לי ספריה ואינטרנט ואנשים טובים סביבי וכיף לי, ואני לומדת מלא דברים כל הזמן, למה אני שוב מחפשת איפה לעשות שינוי? טוב לי איפה שאני.

החלטתי לתת לחיים להחליט בשבילי. אם יקבלו אותי למדמח – מה טוב. אם לא יקבלו, מה רע? יש לי מלא זמן פנוי ללמוד דברים מעבר לקורסים שאני לוקחת, יש לי זמן לשבת עם חברים, יש לי פנאי להמשיך לעשן באופן קבוע בלי שזה יפגע בלימודים. ואני גם ככה לא יודעת אם אסיים תואר.

יש עוד הרבה לכתוב, הרבה דברים שמעסיקים אותי, הרבה דברים שאני רוצה לספר עליהם לעולם. אני חווה את החיים ברזולוציה מאוד גבוהה וצריכה להקיא את זה איכשהו, איפושהו. אחרי המשבר עם ישראבלוג, שכיאה לעוצמות הגבוהות של חוויית החיים שלי – הוכיתי ממנו חזק, אני מתקשה למצוא את הפינה האינטרנטית שלי. מקווה שזה יעבוד בשבילי פה.

Today we're experiencing many emotions and no will to deal with them. Many different things are going on in various aspects of my life and currently I'm a bit overwhelmed (and very much confused).

Other things to think about – some random daily segments:

  • Today’s word of the day is “Hypogammaglobulinemia”, provided to us by google while looking up a different term regarding an article I was reading for school, and it’s an immune disorder.
  • Grateful Dead song of the day
  • Wiki disease of the day is Fatal Familial Insomnia, a rare and fascinating disease that “has no known cure and involves progressively worsening insomnia, which leads to hallucinations, delirium, confusional states like that of dementia, and eventually, death” (from Wikipedia).

Wishing us all a less confusing and generally positive year!

System.out.println("Hello World!");

Hello World!

So this is how the story goes;

The beloved blogging site I've been using for the past years will be shut down permanently in a few days. Depressing, to be sure. I cried and grieved about it for a bit a lot when the announcement was made, wondering what to do next. As I've been toying with the idea of experimenting with writing in english for a while, I thought this would be a good time to try it out. This website is new and strange for me, and currently I'm unsure of how things are going to play out. I usually see things a bit differently when I think about them in english. Everything feels like a story I'm telling myself about current events, whereas when I think in hebrew it's more of a mix of many different voices talking to us in plural form (inside my head, there are quite a few of us). We're curious to see how this will affect out style of writing.

This feels like a good time for a new beginning, as these past months have been a major new beginning for me. The story of the Current Me began about 18 months ago (such a symbolic amount of time, I now realize). Everything that happened before that feels as if it happened to another person. There's a lot to say about…well, everything, since this blog is still (strangely) empty. But I've been doing a lotttttttttttttttttttttttt of reflecting during this intense journey with myself, and now I need a break from the past, in order to focus on the present.

Soooo the present. Nine weeks ago I started my first year in a university away from home. The plan was to study for a while, experience the Student Life, learn some shit, have some fun, acquire some much needed skills, and go out to world once again with a small backpack and a one-way ticket.

As expected, the first month was rough. I was in a new, unfamiliar city, knowing nobody other than my two flatmates (who were strangers to me prior), and learning to balance everything's that's going on. I was anxiously waiting for the time to pass and the first difficult part to end. It was only a few weeks but they did feel like forever, and my mental situation kept declining. I put a lot of energy in trying to keep myself together, until it got to a point where I realized that I'm once again depressed, a situation that's been brewing since I came back from India three months ago. And that it sucks.

But. no longer! The agonizing lonely beginning part came to an abrupt end as Uni Life revealed itself and magic started happening. Many people around me turned out to be glorious unicorns, and all the books in the library are actually made of premium chocolate good things are going on, and we’re excited to start writing about them outside of our private (and incredibly messy) journal.

So. Now that you have the background story, we can start having some fun.

exciting